"מבגדד לישראל"- סיפורו של סבא שלי. שאשא יצחק- (1925-2004 )


עדכון אחרון ב-שלישי, 23 יוני 2009 06:40
נכתב ע"י רעות
שבת, 06 יוני 2009 09:07
סבא שלי, יצחק שאשא, אהב את עירק. ובעיקר אהב את בגדד. כשהיה מתחיל לספר על הילדות שלו שם, היתה לו מין ארשת של כאב מהול בגעגוע.
הוא נולד בבגדד ב-1925 והיה בן למשפחה עשירה ומכובדת. אבא שלו, כדורי שאשא עסק במכירה ורכישה של אדמות, (נדל"ן אם תרצו.....).
הקהילה היהודית בבגדד הייתה קהילה מצליחה ועשירה שהשתלבה היטב בכלכלה ובחינוך. סבי תמיד נהנה לספר לנו על הוילה הגדולה בה גדל ועל המשרתים שהעסיקו. הוא למד בבית ספר פרטי ודבר חמש שפות, בנוסף למד מוזיקה ונגינה. המוזיקה תמיד הייתה חלק מחייו, אני זוכרת שהיה יושב במרפסת ומקשיב שעות ל "פאריד אל אטרש" או ל "אום כול תום" ונהנה מכך בצורה כל כך אמיתית ושובת לב. כל הילדות שלי מתובלת בצלילים של עוד וקאנון. בשנות השלושים הסתיים המנדט הבריטי בעירק והיהודים שם סבלו מהגבלות ורדיפות אנטישמיות שהסממן הבולט ביותר שלהן היה פוגרום בשם "הפרהוד" שחל ב1941 בבגדד שם נרצחו יהודים (179) ורכושם נהרס ונבזז. את כל זאת למדתי מהספרים. מסבי היה קשה לחלץ היתייחסות כנה למאורעות אלו. הוא העדיף לזכור ולספר בגדד אחרת. בהיתיחסות נדירה אמר לי פעם :" גם את השונאים הגדולים ביותר שלנו הצליח אבי לסנוור עם מספיק זהב..." בגיל שמונה עשרה הואשם סבי ברצח. הוא הרג במכות קצין מוסלמי שהרג ילד יהודי. הוא הואשם בבגידה ובהשתייכות למחתרת הציונית ונדון למוות (גם אם לא בצורה רשמית- ממסדית). אבא שלו, כדורי הצליח לשחד סוהר וכך נמלט סבי מבגדד, וברח לארץ ברגל ובטרמפים (דרך ירדן).
כמובן שהסיפור לא הסתיים עם הגעתו לפלשתינה וההתמודדות והקשיים שהיו פה בארץ לא מעטים. את כל אלה אמשיך ואספר במכתבים הבאים.
רעות.