כשהייתי בת שש עשרה הפסקתי להופיע בבית הספר. הרגשתי שלא מלמדים שם שום דבר שמצדיק את נוכחתי בכיתה. הייתי יוצאת מביתי והולכת לביתם של סבי- יצחק וסבתי- חנה ומבלה במחיצתם. סבא היה יושב, שותה תה (שחור שחור...), מקשיב למוזיקה ומספר לי על החיים בעיראק, בבגדד. מחזיר אותי אחורה בזמן. סבא נפטר לפני שש שנים ופתאום הבנתי שהדבר החזק ביותר שנשאר לי ממנו זה הזכרונות שלו שהעביר אלי. בפסח האחרון, אבא שלי הופיע מולי נרגש כשבידיו אוצר. אוסף של תמונות משנות הארבעים המוקדמות בבגדד, התרגשות גדולה! כל הזכרונות שנמסרו לי בע"פ מאוששים וקמים לתחייה אל מול עיניי. 

החלטתי להעביר את זכרונותיו של סבי אל הכתב במתכונת של מכתבים אותם הוא כותב לאחיו. אני משתדלת לשמור על השפה בה הוא השתמש ולשמור על ניב מסוים שמזכיר לי את סבא. איש אמיץ ומשכיל מאוד שברח מבגדד לישראל (ברגל ובטרמפים, דרך ירדן) בגיל שמונה עשרה, הותיר הכל מאחוריו והגיע לכאן.

אני מניחה שיש האדרה מסוימת של המציאות אך הלא זו טיבה של נוסטלגיה?